נולדתי עם השם האופטימי 'חגית סימן-טוב'.
לאחרונה שאלתי את ההורים שלי אם הם שמו לב שהם נתנו לי שם אופטימי. הם אמרו שבוודאי.
אני לא שמתי לב לכך בעצמי, וגם אחרי שהפנו את תשומת ליבי למשמעות השם שלי, המון שנים אחר-כך,
עברתי עליה לסדר היום.
היום אני בת 47 ויותר מחצי. עכשיו קיץ שנת 2011.
נולדתי וגדלתי בקיבוץ געתון. אנחנו קיבוץ קטן ששוכן לו לבטח ובנעימות בגליל המערבי.
אני בת שניה למשפחה עם ארבעה ילדים. גדלתי בלינה משותפת ואני שמחה על-כך!

בשנות העשרה שלי ידעתי ורציתי חמישה דברים:
אני אהיה מורת דרך. 
יש לי מקום באולימפיאדה.
אשאיר סימן בעולם.
אכתוב ספר.
ואראה את האוורסט.

כעבור כעשר שנים התחלתי ללמוד לימודי ארץ ישראל בבית-ברל. השלמתי תעודת מורה-דרך בבית הספר משרד התיירות.
השתתפתי בשתי אולימפיאדות של מושתלים. ב 2003 בננסי שבצרפת וב 2005 בלונדון, קנדה.
יש לי ארבע מדליות משתי האולימפיאדות האלו.
כתבתי ספר וכרגע (יולי 2011) הוא מחפש הוצאת ספרים.
אני מלמדת אופטימיות ובשבע השנים האחרונות הרציתי וסיפרתי את סיפור השנים שבהן מצאתי בעצמי מחדש ובכל פעם,
סיבה וסיבות להיות אופטימית.
אני יודעת שהשארתי כבר הרבה סימנים  בעולם.
אני יודעת שהסימנים שאני משאירה הם סימנים-טובים מאוד.
ייתכן ולא אראה את האוורסט, אבל ראיתי הרים ונהרות אחרים. ובעיקר פגשתי את עצמי.
אני חושבת שהמסע לגילוי העצמי הוא המסע המעניין ביותר בעולם.
הוא יכול להיות דרמטי, עם עליות וירידות, עמקים פורחים, ומדבריות שנראים שוממים.
המסע לגילוי העצמי מלא באנשים. והוא המסע המעניין ביותר בעולם.
בשביל המסע הזה שווה להיוולד.
ואם הוא קל, הוא הרבה פחות מעניין ומפתיע.
אני יודעת - אני מורת דרך.
מצאתי ציטוט בודהיסטי: 'ללמוד את דרך הבודהה, פירושו לללמוד את עצמך'.
טוב ללכת בדרך, כדי ללכת בדרך שלך, אין-אלא להכיר את עצמך.
אני מכירה לאנשים את עצמם, כדי שיבחרו בדרך שלהם.
כדי שלא יסתבכו בלהיות מישהו אחר, ויתעו בדרך שסלל מישהו אחר בשביל עצמו.

אני מעריכה מאוד את החינוך הקיבוצי, אמנם לא הייתי ילדה מקובלת וחברתית  מאוד אבל למדתי כמו כולם.
למדנו לעבוד, למדנו להיות בחוץ, אני למדתי להתחשב באחרים- כי 'את אשר שנוא עליך אל תעשה לחברייך'.
בשבילי זה מוטו בחיים. לנהוג באחר כפי שאני רוצה שינהגו בי. כמובן שזו שאיפה ולפעמים גם אני מוצאת את עצמי לא מצליחה.