השתלת כבד וסרטן השד שהפכו לקרש קפיצה

"המסר העיקרי שלי הוא  - להשתמש בזכות הבחיר שלנו כבני אדם. 
בכל דבר שקרה לך, אתה בוחרה באיזה כיוון ללכת. 
כשכל התחלואים האלה קרו לי, יכולתי ליפול, אבל אני בחרתי לטפס למעלה."

 
מאת צפורה רומן(פורסם בעיתון "לאשה" נובמבר 2006)
דקות ספורות לאחר שנפגשנו, צלצל הטלפון הנייד של חגית סימן-טוב. היא האזינה ברוב קשב לקול שהמעבר השני.
"אז, זה אומר שהתשובה לא טובה?!", אמרה חרישית, בסופה של השיחה. "טוב, אני אגיע. עוד היום".
כך, בשיחת טלפון קצרה מרופאת קופת-חולים בעכו, נודע לה שהרקמה שהוצאה שלושה שבועות קודם לכן מצדו הימני של חזה, נמצאה ממאירה.
"אין לי שד, אבל יש לי סרטן השד. מצחיק, לא?", אמרה לי.
אם חשבתי לרגע שהראיון שקבענו מתבטל לאלתר, בשל הבשורה הקשה שקיבלה, התבדיתי לחלוטין.
חגית (43), קיבוצניקית מגעתון שבגליל המערבי, לא היססה. לתחושתה, הסיבה שבגללה שלחה למערכת "לאשה" מכתב ובו הצעה להתראיין, נשארה בעינה.
והסיבה היא ההרצאה בשם "המסע המופלא" שהיא נושאת, בנושא התמודדות תוך שמירה על אופטימיות.
"סאגת האירועים שניחתה עלי לא פגמה ואף חיזקה את ראיית העולם האופטימית שלי", כתבה לנו.
“השתלת כבד ופעמיים סרטן השד, שיכולים להיות שמות נרדפים לחידלון ולחוסר אונים,
הפכו אצלי לקרש קפיצה. עיצבתי ובניתי את עצמי, בזכות המדרגות עליהן הייתי צריכה לטפס, כדי להתחיל את חיי כאדם שלם בעולמו".
המשפט הזה היה הסיבה לנסיעתנו צפונה, לפגוש את חגית, בעלת ארבע מדליות מאולימפיאדות המושתלים. ועתה, לנגד עינינו, נחת עליה סרטן השד בשלישית.
מה יהיה עכשיו עם ההרצאות שלך?
"עלי לטפל בסרטן, ובמקביל – אין סיבה שלא אמשיך להרצות בנושא.
עכשיו לא תהיינה ההרצאות מנקודת מוצא של אדם שעבר את הדברים אלא תוך כדי התמודדות. אבל, איני חושבת שזה יגרע מהעוצמה שלהן.
אולי אפילו להיפך. ההרצאות שלי נועדו לאנשים באמצע החיים,
עם הקשיים הגדולים והקטנים שבפניהם כולנו ניצבים, כדי לתת להם הזדמנות לשמוע, לחייך, להתרשם ואולי להפנים ולקחת כמה תובנות כצידה לדרך".
מה עשתה לך שיחת הטלפון הזו?
"נפילה", היא אומרת בכנות. "זה עצוב. האמת, שכאשר חשתי בגוש, הרגשתי מין ייאוש חודר לי לעצמות.
רציתי לחשוב, שאני עושה כל מה שצריך כדי שלא יהיה סרטן:
לאכול בריא, לחיות בריא, לא להיכנס ללחץ ולא להתעצבן, לעשות ספורט, לטייל, לשמוח. ופתאום – מכה! אבל, בואי נגיד שאני יודעת איך להתמודד עם זה.
אני הולכת לטפל בבעיה.
אין ספק שיש בי חששות, אבל אעשה מה שצריך לעשות, ואני מקווה שאעבור את זה בשלום.
כשהתחלתי להרצות, אנשים תמיד אמרו לי כמה אני גיבורה.
לא הרגשתי ואיני מרגישה כזו, אבל אני כן יודעת, שהעולם הוא מקום נפלא ושהחיים מזמנים הרבה דברים ששווה להיאבק עליהם, אף שאיני נוהגת להשתמש במילה מאבק. לדוגמה, בספטמבר 2007 מתקיימת אולימפיאדת מושתלים בתאילנד, ואני בהחלט רוצה ומתכוונת להגיע לשם וגם לזכות במדליות". 
חגית סימן-טוב היא שנייה במשפחה בת ארבעה ילדים שגדלה בקיבוץ של "השומר הצעיר",
מה שאומר לינה משותפת וחברה סגורה המקדשת את היחד.
"אני זוכרת ילדות טובה", היא אומרת, כשאני מזכירה את הסרט "אדמה משוגעת", המציג את הקיבוץ באור לא-כל-כך סימפטי.
"בדיעבד, אני לא יכולה לזכור דברים שמעיבים על הדשא הקיבוצי הירוק".
עם זאת, היא מגדירה עצמה כילדה וכנערה שלא היו לה חברים רבים.
"הייתי ילדה בודדה, מופנמת וביישנית, חסרת בטחון עצמי, ומצד שני – שובבה, שרצתה להיות בן".
כבר בילדותה למדה לשחות והשתתפה בתחרויות, מה שהתברר בהמשך כהשקעה לטווח ארוך,
כשזכתה בארבע מדליות בקטגוריית השחייה, באולימפיאדת המושתלים. 
אחרי שירות לא משמעותי בצבא, נטלה שנת חופש מהקיבוץ כדי לעבוד ולממן את חלומה – להגיע להימלאיה. אבל, בגיל 23 נטרפו הקלפים. בבדיקות דם שגרתיות התגלו אצלה תפקודי כבד גבוהים ביותר.
בדיקות לצורך בירור העלו שהיא לוקה במה שהוגדר על-ידי הרופא כ"צהבת כרונית". "פירושו של הדבר לגבי היה – שאסור לי לנסוע למזרח הרחוק".
היא התפשרה על אירופה, שהתה תקופה בנורבגיה, חוותה שם אהבה קצרה וכאובה, וחזרה ארצה.
בתום לימודים ב"בית ברל" הוסמכה כמורת-דרך. זמן קצר אחר-כך עזבה את הקיבוץ.
זה לא היה שבר גדול להורייך הקיבוצניקים?
"לא. עזבנו יחד קבוצה של ארבעה-חמישה חבר'ה. ההורים הבינו שהקיבוץ תוקע אותנו מהמשך החיים על פי דרכנו. למעשה, אף אחד מילדיהם לא נשאר היום בקיבוץ. זה די אופייני לדור שלנו".
היא אינה מתרפקת באהבה על התקופה שלאחר העזיבה, שבה עבדה כמורת-דרך לעת מצוא ועשתה הסבה לטכנאות מחשבים.
"היה קשה", היא מודה, "אך הסתדרתי. חייתי בצמצום, אבל עשיתי מה שרציתי, כולל קורס מצנחי רחיפה וגיחות לחו"ל פה ושם". 
את המעקב הבריאותי עשתה בבית-חולים בשפלה. שם גם שונתה האבחנה הרפואית שלה מצהבת כרונית ל"הצרת דרכי המרה".
"זו מחלה נדירה שבעצם אין לה תרופה", מסבירה חגית. "היא גורמת לכך שחומרי הפסולת נשארים בכבד, פוגעים בו ומופרשים לאיברים אחרים בגוף. התרופה שקיבלתי האטה את ההסתיידות בדרכי המרה, אבל בהמשך – כשחיפשתי באינטרנט חומר על המחלה – התברר לי שמדובר בכשל של הכבד ובהשתלת כבד בשלב כלשהו".
זה היה הלם?
"לא. כשבאתי לרופא ושאלתי: 'נכון שאצטרך השתלת כבד?', הוא היה בהלם.
לא שלא ידע, אבל לא ידע איך להגיד לי את זה. גם כשהבנתי שביום מן הימים אזדקק להשתלה, לא הרגשתי שזה איום לגבי.
נראה שחייתי בהכחשה. מבחינתי, המחלה הייתה של אמא שלי ושל הרופא. הוא דואג לתרופות והיא דואגת לבריאותי, ואני באמצע.
לא הייתי מודאגת, לא נראיתי כמי שיש לו מחלת כבד ולא התנהגתי כחולה".
היו לך גם חיי אהבה?
"בגיל 23 היה לי חבר אמריקני שנסע יחד אתי לנורבגיה ואחר-כך המשיך לארצו, בנורבגיה פגשתי בחור שבעיני היה התגשמות כל החלומות, אבל הקשר הסתיים. בתל-אביב היו לי פה ושם קשרים.
האמת היא, שבמשך עשר שנותיי שם לא היה לי קשר ממשי. אבל, זה לא היה בגלל המחלה, כי לא הייתי אדם חולה במהותי".
בעקבות הצעת עבודה להדרכת תיירים בצפון הארץ, עזבה את תל-אביב וחזרה להתגורר בקיבוצה, כדיירת המשלמת שכר דירה.
"זה היה אמור להיות מצב זמני, אבל כעבור שנה, בשנת 2000, פרצה האינתיפאדה השנייה ותיירים לא הגיעו".
זמן קצר אחר-כך, בגיל 37, גילתה בשד השמאלי גוש שהתברר כממאיר.
כשהיא נשאלת על תחושותיה, אומרת חגית: "אני לא זוכרת הלם. בדרך כלל, אני משתדלת לא לזכור את מה שעבר ומתמקדת בהווה ובעתיד".
היא עברה ניתוח כריתה מלאה ושיחזור.
"הבנתי מהרופא שזה משהו מקומי, שמורידים את השד ואני מתעוררת עם שד משוחזר. לא ידעתי ששיחזור כרוך בתהליך ארוך וכואב שבסופו עוד ניתוח. זה נודע לי באקראי ממישהי שעברה את זה לפניי. לשמחתי, השחזור הזדהם והפסיקו את התהליך באמצע. נשארתי עם שד אחד, מה שאני קוראת 'אמאזונה שמאלית'", היא מחייכת.
בכל זאת, היית בחורה בת 37, רווקה, ופתאום נשארת עם שד אחד. 
"פחות משבוע אחר-כך, בפורים, לבשתי חזיה עם פרוטזה ורקדתי המון. הייתה לי תחושה שהוציאו את הסרטן ממני. הרגשתי טוב עם עצמי.
בהמשך היו לי דייטים עם בחורים ובהחלט לא הרגשתי שזה מונע ממני ליצור קשרים.
אך האמת היא, שמהר מאוד אחרי זה  הידרדר מצב הכבד ולא הרגשתי  צורך בקשר זוגי ממשי". 
באותה עת הייתה כבר בקשר עם יחידת ההשתלות במרכז הרפואי "רבין".
"הרופאים חיפשו בספרות הרפואית מה עושים עם מועמד להשתלה שהיה לו סרטן".
לאחר שסיימה את ההקרנות  עברה סידרת בדיקות כדי לוודא שגופה חזק דיו כדי לעבור השתלת כבד.
ב-10 בספטמבר 2001, בתשע בערב, צלצל הטלפון הנייד שלה. מצדו השני של הקו הייתה רחל, מתאמת ההשתלות מ"בילינסון".
בחצות כבר הייתה חגית בבית-החולים. לחדר הניתוח הוזעקה למחרת, בבוקרו של ה-11 בספטמבר, מועד התקפת הטרור על מגדלי התאומים בניו-יורק.
שעות ארוכות אחר-כך התעוררה ביחידת טיפול נמרץ כשהיא מחוברת לצינורות רבים. למזלה, הכבד המושתל נקלט היטב והחל לתפקד בגופה.
את יודעת מי היה התורם?
"כן, בהחלט. הכבד שלי לא יהודי. יותר פרטים איני יכולה להסגיר. היה לי חשוב לדעת, מי זה שתרם את הכבד הנכון בזמן הנכון כדל להציל את חיי.
גם הצד השני רצה להיפגש. לאישה שתרמה איברים של בן משפחתה, היה חשוב לדעת שאכן, עזרה לאנשים.
נפגשתי אתה ואנחנו שומרות על קשר. לצערי, עצוב לה בגלל העובדה שקיבלה את התודה רק ממני.
בהרצאה שלי אני מדברת גם על החשיבות להעלות את המודעות לתרומת איברים – כל איבר שאפשר להשתמש בו להשתלה.
זו מין מתנה אלטרואיסטית שאדם נותן למישהו שכלל אינו מכיר ומציל את חייו".
שלושה ימים אחרי ששוחררה ממרבית הצינורות, כבר החלה בצעדות סביב המחלקה ומחוצה לה, כדי לשמור על כושר.
זמן קצר אחר כך החליקה ושברה את מפרק כף היד, הכתף ומפרק הירך ונותחה להחלפת מפרק הירך.
את הניתוח הזה היא אינה סופרת כלל.בדיוק שנה אחרי ההשתלה, בספטמבר 2002, נכרת שדה הימני.
"הרצף הזה היה דבר קשה", אומרת חגית. "כשהתגלה לי הגוש בשד הימני הרגשתי קצת כמו איוב קטן".
האונקולוג הציע כריתה מלאה ושיחזור והיא החליטה שבהזדמנות זו תשחזר את שני שדיה.
את הניתוח הכפול הייתה אמורה לעבור בין ראש-השנה ליום כיפור, ואז קראה אחותה ראיון עם זמרת וכוכבת טלוויזיה בעבר, ינרה רבינוביץ
שסיפרה על חיים בלי שני שדיים.
בעקבותיה החליטה חגית שלא לעבור שיחזור.בכל זאת, מצבכן שונה. היא נשואה ואם ואילו את היית רווקה נטולת בן-זוג.
לא חשבת מה זה יעשה לנשיות שלך?
"את זוכרת שתמיד רציתי להיות בן?" היא צוחקת ומוסיפה:
"מזה שנתיים יש לי בן-זוג קבוע  והוא אומר שבשבילו אני האישה הכי סקסית, וגם – שבזכות זה, הלבבות שלנו קרובים יותר". 
ימים ספורים אחרי כריתת השד השני, הדליקה את המחשב ונכנסה לאתר ההיכרויות ששם הייתה רשומה. 
("לא כתבתי שעברתי השתלת כבד וכריתת שדיים. יש לי דברים אחרים להציע!").
מישהו מקיבוץ סמוך התעניין בה והיא התקשרה אליו. "לא אמרתי לו בשיחת הטלפון את מה שעברתי, אבל זה לא היה הדבר היחיד שלא אומרים בשיחה ראשונה. אחרי כמה ימים, עדיין עם תפרים, נפגשנו והתחיל בינינו קשר שנמשך רק חודשיים אבל היה מאוד משמעותי. אחריו היו לי עוד קשרים עם גברים. מעולם לא פקפקתי בנשיות שלי".
מתי סיפרת לגברים שפגשת על מה שעברת?
"די בהתחלה. וזה כנראה לא הרתיע אותם".
מזה זמן רב אינה הולכת עם פרוטזות בחזיה והיא מעדיפה גוף שטוח.
"היום אני מדברת עם גברים על דא ועל הא בלי לחשוב שהמבט מתרכז בשדיים", אומרת חגית בחיוך.
איך נוצר הקשר עם בן-זוגך הנוכחי?
"לפני כשנתיים נפגשנו בחוג טיולים. הוא גרוש ואב לילדים גדולים. נורא כיף לנו ביחד.
לא היה לי קשר כל-כך חזק, עמוק ונעים. בשנים האחרונות השתדלתי לא להתאהב, כי שבעתי אכזבות. אבל, אתו זה שונה".
בגיל 37, אחרי שהתמודדה עם הטראומות הבריאותיות הרצופות, שמעה ממושתל לב, שעמד עמה בדוכן ההחתמה של "אדי" (המרכז הישראלי להשתלות),
על אולימפיאדת המושתלים, שתתקיים כעבור חצי שנה בנאנסי, צרפת.
"המינימום להשתתפות לא היה הישג ספורטיבי, אלא מינימום שנה אחרי ההשתלה", היא צוחקת.
חגית  החליטה לצרף להישגיה גם מדליות אולימפיות.
"מייד התחלתי להתאמן בבריכה, בלי הדרכה מקצועית, בלי קבוצה, לא אכלתי כמו שצריך, לא ישנתי מההתרגשות.
אחד הדברים שעזרו לי בששת חודשי האימון הקשים היה זה שדמיינתי את עצמי עולה על הפודיום וזוכה במדליות.
בזכות זה לא הפסקתי להתאמן.
"חלק מדמי ההשתתפות באולימפיאדה כוסה על-ידי עמותת ספורט מושתלים, מיסודו של פרופ' ראובן פפרמן ז"ל.
את השאר גייסה בעצמה. המשלחת הישראלית מנתה שלושה בוגרים ושני ילדים.
"אני והילדים זכינו במדליות", היא גאה. "התחריתי מול מתחרות טובות, צעירות ממני, שעברו פחות ממני,
וזכיתי במדליית כסף ב-100 מ' חזה ובמדליית ארד ב-50 מ' חזה. "מה הרגשת כשעלית על הפודיום כדי לקבל מדליה?"הייתי בהיי!
זו תחושת שמחה עצומה. הקפתי את עצמי בדגל ישראל והרגשתי שהגשמתי חלום.
מדליה אולימפית זה משהו שחלמתי עליו מגיל צעיר, רק לא תיארתי לעצמי שזה יהיה באולימפיאדת מושתלים".
באולימפיאדה שהתקיימה בשנה שעברה בקנדה, זכתה בשתי מדליות ארד, באותם מקצועות. 
אגב, איך הרגשת בבגד ים?" בנאנסי שמתי בשני הצדדים ספוגים שמדמים חזה. בקנדה כבר לא שמתי כלום בחזיית בגד-הים.
"עברת תהליך נפשי כדי להשלים עם העובדה?"החזיה עם פרוטזות הסיליקון היתה מאוד לא נוחה ונוחיות היא דבר בסיסי אצלי.
התחלתי ללכת בלעדיה בחורף, עם סוודר עבה. באביב לא החזרתי את הפרוטזות והרגשתי קלה וסימטרית.
נשים ככלל רואות בחזה את תמצית הנשיות. אני חושבת, שהיה לי יותר קל יחסית לקבל את עצמי כך, כי ראיתי את עצמי תמיד כ'טום בוי', אף שהיה לי גוף יפה וחזה יפה".למה החלטת להתחיל להרצות בפני קהל?
"יצא לי מידי פעם לספר לאנשים את מה שעברתי וראיתי שהם לוקחים צעד אחורה, ביראת כבוד והתפעלות.
באיזשהו שלב, הציעו לי לבנות הרצאה בנושא. האמת היא שהחבר שלי טפטף לי את זה, לאור תגובות האנשים.
במהלך הכתיבה מצאתי, שתהליך ההיזכרות היה חשוב בשבילי.
לפני שנה התחלתי להרצות בקיבוצים בסביבה ולפי תגובות האנשים הרגשתי שאני נותהת משהו ממני ומקבלת בחזרה תחושה שזה עוזר, שאנשים מקבלים פרופורציות. מבחינתי אני מוצאת, שכשאני עומדת מול אנשים, יש בזה המון כוח.
אני מרגישה אנרגיה זורמת מהקהל.
"אין לך מבוכה לדבר על דברים כל-כך אינטימיים בפני קהל שמורכב מנשים וגברים?"
האמת היא שתמיד הייתי ביישנית ומופנמת וכביכול לא מתאים לי לדבר בפתיחות כזו על עצמי.
אבל עברתי תהליך של מסע אישי שחיזק אותי. אני לא מרגישה שאני צריכה להתבייש במשהו.
אז, נכון שזה לא מובן מאליו שאדבר עם גברים על החזה שהיה לי, אבל אני משתדלת לעשות את זה הכי טבעי,
ואני מרגישה עם זה טבעי, ולפי התגובות, כך חש גם הקהל שמקשיב.
"מה המסר שאת מביאה לשומעים?
"ראשית, אני מגיעה לחיים ממקום של אופטימיות, שאולי היא ילדותית ולא מבוססת, אבל היא נותנת לי כוח.
היום, אחרי הבשורה שקיבלתי, אני עוברת יום לא קל, אבל אני מוצאת בעצמי כוח להתמודד.
המסר העיקרי שלי הוא  - להשתמש בזכות הבחיר שלנו כבני אדם.
בכל דבר שקרה לך, אתה בוחרה באיזה כיוון ללכת.
כשכל התחלואים האלה קרו לי, יכולתי ליפול, אבל אני בחרתי לטפס למעלה."

חגית סימן-טוב, מלמדת אופטימיות
טלפון: 04-9858451, 054-7715392

התמודדות עם סרטן- דף הבית

להיות אופטימיים